יומן קריאה: דמדומי הרעב (1)

 

[אזהרת ספוילרים מתונה].

אני פותחת את הרשימה הזאת בהקדשה – לחברותַי שהן אמהות לנערות מתבגרות, שהביטו בי במבט מזועזע כשלא מיהרתי לגנות את משחקי הרעב; וליעל מולצ'דסקי, עורכת ספרי הילדים והנוער בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן, שהושיטה לי את הספר הנ"ל ואמרה לי בהיסוס-מה: מעניין מה תחשבי על זה.

מאז עברה יותר משנה, יצאו שני ההמשכים של משחקי הרעב, והספקתי לקרוא עוד כמה רומנים לנוער שראו אור לאחרונה בתרגומים לעברית. בארבעה מהם יש גיבורה בת חמש עשרה עד שבע עשרה, נער בן גילה (או שניים), וסיפור אהבה; שלושה מתוך הארבעה עוסקים בהישרדות בעולם עתידני והם כתובים בסוגה שמכונה, כמדומני, פנטזיה דיסטופית, שיותר משהיא מעידה על העתיד היא מעידה על ההווה שבו היא נכתבת; ואילו הרביעי הוא פנטזיה רומנטית עם מוטיבים גותיים. השלושה הם ההצהרה (מאת ג'מה מלי, מאנגלית: אביגיל בורשטיין, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן), הבחירה (אלי קונדי, אותה מתרגמת ואותה הוצאה) ומשחקי הרעב (סוזן קולינס, מאנגלית: יעל אכמון, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן), והרביעי הוא דמדומים (סטפני מאייר, מאנגלית: רחל אהרוני, הוצאת ספריית פועלים). על השניים הראשונים אספר בכמה מלים בהמשך, ואת השניים האחרונים נדמה לי שאין צורך להציג.

 

מה עוד יש לומר על "משחקי הרעב" ו"דמדומים"?

הספרים האלה מעניינים אותי מכל מיני סיבות. קודם כל, כיף לי לקרוא אותם. שנית, הפופולריות שלהם היא סיבה טובה בעיני להתבונן בעולם שהם בוראים: מעניין אותי להסתכל במה שאנשים אוהבים ולהבין מדוע אוהבים אותו; זה מעשיר ומרחיב את אופק המבט על העולם שלנו. יותר מכל מעניין אותי לתהות מה הם הערכים המוצהרים שמביאים הספרים האלה אל הקוראים, ואילו ערכים משתמעים מהם מתוך הדברים שהסופרת "משיחה על פי תומה".

ברשימה יומן קריאה: ספרי ילדים ונוער הסברתי למה אני אוהבת לקרוא ספרי נוער באופן כללי. ובכל זאת, לא כל ספר נוער מושך לי בשרוול ומבקש שאכתוב עליו. כשקראתי את משחקי הרעב חשבתי שאולי כדאי שמישהו יסביר לי ולשכמותי למה אני מרגישה שזה ספר שכדאי לקרוא, למרות התיאורים האכזריים והעולם הקר והאפל שלו. כשזה קרה לי שוב עם דמדומים התחלתי לנסות למצוא בעצמי את התשובות.

 

לבלה, באהבה ובסיאוב

דמדומים הצליח להפתיע אותי מבעד למסך הדעות הקדומות שהיו לי עליו. היה בו משהו שלא מצאתי בספרים האחרים שמניתי, איזשהו ריגוש מסוג אחר. כשהתחקיתי אחר מקורות התחושה הזאת עלתה בי המחשבה שדמדומים מצליח לעקוף קוד מוסרי נוקשה שלא מאפשר בדרך כלל לספרי נעורים לדבר מפורשות על אחד הנושאים שמעסיקים יותר מכל את בני הנוער (ואת כלל בני האדם): תשוקה.

לפי הקוד המוסרי הנ"ל, נערות בנות שבע עשרה הן תמיד בתולות תמות, ולעתים אפילו לא התנשקו עד שפגשו את אביר חלומותיהן; וכשהן פוגשות אותו הן נשארות בתולות עד שיתחתנו – עם אותו אביר חלומות שפגשו בגיל שבע עשרה, או אפילו בגיל חמש עשרה אם התמזל מזלן. ייתכן שזה ככה בגלל קהל היעד של הספרים, שכולל נערות בנות שתים עשרה, והשאלה אם צריך לשמור על תומתן של הקוראות היא לא מענייני כאן (ואם זה השיקול, למי מיועדים ספרים נפלאים דוגמת יומנו הסודי של אדריאן מול [סו טאונסנד, הוצאת זמורה-ביתן] ויומן אמיתי לגמרי של אינדיאני במשרה חלקית [שרמן אלכסיי, הוצאת כנרת], שבהם נערים בני ארבע עשרה מאוננים חופשי על הכר?). בכל אופן מעניין להתבונן בפער בין רמת האלימות, האימה והדיכוי שמופיעים בספרים ובין העיסוק המינורי, לטעמי, בתשוקה ובהתרגשות מינית, גם כשאלה מניעות, לכאורה, את העלילה.

משחקי הרעב, על שלושת חלקיו, הוא הדוגמה הבולטת לכך: גיבורת הספר, קטניס, היא בת חמש עשרה בתחילת הספר הראשון, ובת שבע עשרה בסופו של השלישי (לפני האפילוג). בשלושת ספרי הסדרה היא עסוקה בהישרדות, קודם כל, ובאהבה במעט משאבי הנפש שנשארים לה לשם כך. אבל מאבקיה לשרוד קשורים באהבה: כחלק מאסטרטגיית ההישרדות שלה עליה להתנהג כמי שמאוהבת בבן זוגה ל"משחקי הרעב", תוכנית הריאליטי האכזרית שמתקיימת בעולם העתידני הבדיוני שלה. וכיצד מתבטאת האהבה הלוהטת שלהם? בנשיקות. זה אמור להספיק לצופים בבית, וזה אמור להספיק גם לנו, הקוראות החסודות של הספרים.

ברגע אחד במשחקי הרעב מתואר משהו אחר: "התחושה בתוכי הופכת חמימה יותר ומתפשטת מהחזה שלי אל כל הגוף, לאורך הזרועות והרגליים ועד לקצות ישותי. במקום לספק אותי יש לנשיקות השפעה הפוכה, הן רק מגבירות את הצורך שלי. חשבתי שאני מומחית ברעב, אבל כאן יש סוג חדש לחלוטין שלו."

זהו בערך הרגע החושני ביותר בכל הספר. אם להודות על האמת, הוא לא מאוד ריגש אותי. ככל שנהניתי משלושת ספרי הסדרה, ריגושים מהסוג הרומנטי והחושני היו דווקא חסרים לי. במיוחד הרגשתי את זה בספר השלישי, עורבני חקיין, שמבחינתי היה אמור לתת תשובה לשאלה שמלווה את שלושת הספרים – במי משני אוהביה תבחר הגיבורה? אף שלכל אורך הספר מתלבטת קטניס בשאלה הזאת, הרגשתי שההתלבטות איבדה את מעט הלהט שהיה לה בשני הספרים הקודמים, ובעיקר בהתלקחות, השני בטרילוגיה. דווקא כשהיא כבר פחות עסוקה בהישרדות, הרגשות של הגיבורה מתקהים כמו ספגו מכה אנושה בשני הספרים הראשונים, ההישרדותיים כל כך. ואולי אין זה מפתיע, כשלמיטב ידיעתנו היא יכולה להתלבט רק בין טעם נשיקותיהם של שני נערים. 

ההצהרה והבחירה, בדומה למשחקי הרעב, מתארים כל אחד עולם עתידני דכאני מסוג אחר, ואפשרויות הבחירה שניצבות בפני הגיבורות כרוכות גם הן באהבה. אגב, נדמה לי שבספרים שבהם הגיבור הוא בן אין לאהבה תפקיד מכריע עד כדי כך: האהבה היא לכל היותר מכשול בדרך או פרס מתוק למנצחים – ג'יני בהארי פוטר היא הדוגמה הבולטת ביותר שעולה בראשי כרגע. בכל מקרה, גם בה"פ, כמו בספרים שהם נושאי הרשימה הזאת, הגיבורים – גם הבנים וגם הבנות – בוחרים בבן או בת הזוג לחיים בגיל הנעורים שלהם, ובזה מסתכם העניין. הם בחרו לכל היותר בין שתי אפשרויות, התלבטו בין שני זוגות שפתיים מנשקות, וכשהחליטו זאת החלטה לכל החיים. אולי אני טועה, אבל נדמה לי שמחוץ לחברות דתיות אדוקות לא נמצא יחסים כאלה בהרבה מקומות בעולם העכשווי – ובטח שלא במקומות שבהם נכתבו הספרים הללו.

ההצהרה יצא לאור בלונדון בשנת 2008, וגם הוא, מתברר, הראשון בטרילוגיה. הספר מתרחש בעולם עתידני שבו המדע התגבר על הזִקנה, וכדי שהעולם יוכל להכיל את כולם מתקבלת בבריטניה החלטה גורפת – מי שרוצה לקחת את התרופה מאריכת החיים צריך לחתום בגיל שש עשרה על הצהרה שלא יביא ילדים לעולם. למרות זאת נולדים שם מדי פעם ילדים, ואנה, גיבורת הספר, היא ילדה "לא חוקית" כזאת, שגדלה במוסד שבו היא לומדת להביא תועלת לעולם ולשרת את מי שחתמו על ההצהרה. יום אחד מגיע לשם פיטר, נער מרדני בן גילה שמספר לה על העולם שמחוץ למוסד. על הרקע הזה מתרקמת בין השניים חברות מהוססת, למרות רצונה של אנה.

הבחירה, גם הוא ספר עתידני ראשון מתוך שלושה, מתרחש בעולם שסוגד לחוקי הסתברות ומיון, והכל בו מוחלט ומנוהל מלמעלה. נערים ונערות שבחרו להינשא ולהקים משפחה (יש גם מי שבוחרים להישאר רווקים, וגם כאלה שאין להם זכות לבחור) זוכים בגיל שבע עשרה להכיר לראשונה את בני או בנות זוגם, ששודכו להם על סמך הסתברות מרבית להתאמה מושלמת כל בחינה. לקאסיה, גיבורת הספר, קורה דבר יוצא דופן: היא מותאמת לנער שהיא מכירה היטב, בן כיתתה ושכנה וחברהּ הטוב. שניהם שמחים על כך, אבל זה לא הדבר היחיד יוצא הדופן שקורה לה, ולסיפור נכנס נער שני ומפר את האיזון המושלם והמוכתב מגבוה שחייה מתנהלים בו.

 

מרדנות או שמרנות

שלושת הספרים אמנם מבטאים מחאה ומרד וחתירה תחת הערכים של העולם הבדיוני שנבנה בהם, אבל בעיני יש במרדנות ובמחאה האלה היבט שמרני, שקשור דווקא לערכים שלמענם מוכנות הגיבורות למסור את נפשן. מהספרים עולה בבירור שהעולם הטוב שהגיבורות לומדות לשאוף אליו הוא עולם שׂבע, דמוקרטי, "חופשי" – ובעצם עולם על פי המודל המוכר של אמריקה העכשווית (שהיא העבר המושכח בעולמות העתידניים המתוארים בספרים, או בריטניה במקרה של ההצהרה). דומה שהם אומרים: "אם נשמור על החופש לבחור מה ללבוש ומה לאכול ומה לראות בטלוויזיה ועם מי להוליד ילדים – או-אז לא נגיע אל המצב הנורא שבו אנחנו מוצאים את גיבורת הספר". זוהי דמותו של חופש מסוג מסוים מאוד ואלה ערכים שקל להזדהות אִתם ולאמץ אותם בלי מחויבות קשה מדי; הרי אם לא נתנהג בהתאם לערכים האלה יהיה לנו עולם רע וחשוך כמו הדיקטטורות הגרועות ביותר – שהן, כמובן, לא-אנחנו, אלא דיקטטורות ש"אנחנו" לא באמת רוצים לדעת עליהן יותר מדי. 

ואם כבר שמרנות – אני חושבת עכשיו על עוד פרט קטן: זוכרים את האריה והג'ירפה בספר מיץ פטל? האריה בעל הרעיונות שתמיד יוזם ומציע והג'ירפה שתמיד נענית? גם בשלושת הספרים המדוברים כאן, עצם הרעיון שאפשר לשאוף לעולם טוב יותר מגיע אל הנערה מבחוץ, מהנער התורן שהוא היודע, המוסרי, הטוב בהתגלמותו. היא אמנם הגיבורה של הספר, אבל הוא מי שפוקח את עיניה לדעת טוב ורע.

אבל "ידע הבשרים", ידיעת הטוב והרע באחד המובנים העיקריים שמעסיקים את התרבות היהודית-נוצרית-מוסלמית, הידיעה הזאת, כאמור, כמעט לא באה לידי ביטוי אמיתי בשלושת הספרים הנ"ל. מהבחינה הזאת הם שמרניים מאוד, לדעתי.

 

הורמונים             

העיסוק בשאלה למה, להרגשתי, חושניות ותשוקה אמיתיות נעדרות מהספרים שהזכרתי, הביא אותי למסקנה פיזיולוגית מאוד, ששואבת השראה מדברים שלמדתי כשהתכוננתי ללידות של התינוקות שלי; דברים שקשורים להבדל בין שני הורמונים חשובים שמשפיעים עמוקות על התנהלותנו כבני אנוש בעולם: אדרנלין ואוֹקסיטוּצין.

האדרנלין, הורמון המופרש בגוף בשעת מתח וסכנה, שולט כמובן בלי מֵצרים באווירה ההישרדותית ששוררת במשחקי הרעב, ומריץ את הגיבורים בלי הרף במלחמה על חייהם. בהצהרה ובהבחירה הסכנה נבנית לאט יותר, מתוך עולם רדום כביכול שבו הגיבורות מקבלות בתחילה את הערכים המובילים אותו ורק בגלל הנער האחר, השונה, שנכנס לחייהן, הן מתעוררות למרוד. הסכנה לחיי גיבורותיהן היא שמאפשרת למחברות הספרים, לדעתי, להימנע מכניסה עמוקה יותר אל מבוכות האהבה והתשוקה של גיל הנעורים, והסתירה מומחשת בפיזיולוגיה משום שהאדרנלין סותר את האוקסיטוצין, המכונה הורמון האהבה.

האוקסיטוצין, כך למדתי בספרי ההכנה ללידה, מופרש בשעת רוגע ותחושת ביטחון ופרטיות, ומאפשר היקשרות רגשית וצמיחת אינטימיות – בין אם לתינוקה, כמו גם בין בני זוג. ברור אפוא מדוע יש סתירה בינו לבין האדרנלין, הנחוץ כל כך לגיבורות הספרים האלה בעולמן המסוכן. כך, למשל, בספר הבחירה אפשר ממש לחוש באוקסיטוצין מציף את גופם של שני הצעירים המכירים ומחבבים זה את זה כל חייהם, אבל רק בגיל שבע עשרה הם מגלים פתאום שמותר להם לאהוב – אהבת עלם לעלמה – משום שנועדו זה לזה בהוראה מגבוה. אלא שמהר מאוד, כשהסכנה מחבלת באהבה לנער/ה המוּכּר/ת ובאינטימיות שמתחילה להתרקם ביניהם ויוצרת ריגוש חדש שהרוגע הוא ממנו והלאה, האוקסיטוצין מתחלף באדרנלין.

מבחינה עלילתית הדבר משרת את הספרים היטב ומכניס בהם מידה ראויה להערכה של מתח ועניין; אבל הוא גם מה שמאפשר לספרים האלה לא לחדור חדירה של ממש אל אזורי סכנה מסוג אחר – של מתח מיני, תשוקה ובלבול שמדריכים את מנוחתם הנפשית של בני נוער בעולם האמיתי (אם זכרוני אינו מטעני ואם הדברים לא השתנו לבלי הכר בשלושים השנים האחרונות). 

דבר אחר לגמרי קורה בדמדומים, ועל כך ברשימה הבאה

------------------------------------------------------------------

הרשימה פורסמה לראשונה באתר הפנקס