בבלוג הזה אני רוצה לכתוב על ספרי ילדים ונוער כי זה מה שאני אוהבת לקרוא.
אני לא מתכוונת לומר שאני אוהבת את פו הדב, את אליס בארץ הפלאות, את הרוח בערבי הנחל, את הנסיך הקטן... כמובן, אני אוהבת גם אותם, אבל אלה ספרים שרוב המבוגרים אוהבים לאהוב, ספרים שיש בהם רובד נוסף שמיועד לתקשר ישירות עם מבוגרים, ומשום כך הרבה פעמים כשאני מצהירה על אהבתי לספרי ילדים אני נתקלת בתגובות שמהללות את הספרים האלה.
לא, אני פשוט אוהבת לקרוא ספרי פרקים בכריכה קשה (ולצערי היום כבר לא עושים אותה עם כריכה קשה - כמה חבל!), שמיועדים לבני "שמונה עד שתים-עשרה" (הגדרה שכזאת. לא מחייבת בכלל). אני אוהבת מאוד לקרוא גם ספרים שמיועדים לבני נוער קצת יותר גדולים - ספרי פנטזיה או ספרים שיש בהם איזו אלימות או נערים מחוצ'קנים שמפנטזים על נערות בגוזיות, ולפעמים יש בהם אלכוהול וסמים. בקיצור, אני חובבת ספרי ילדים-ונוער.
לא מדויק לומר שאני לא קוראת בכלל ספרים רציניים למבוגרים; אבל כשאני רוצה להיות בטוחה שהקריאה תסב לי הנאה מוחלטת, לא תובענית, כשאני רוצה להתרגש - אני קוראת ספרי ילדים-ונוער. אני קוראת מהר ואין לי תקציב גדול והזיכרון שלי מלא חורים, ולכן אני יכולה לקרוא ספרים אהובים עשרות פעמים. מתורגמים או מקוריים, בעברית, שפת הילדות שלי. חדשים או משומשים, עכשוויים או ישנים מאוד וכל מה שבאמצע.
למה ככה?
אני לא באמת יודעת למה אני קוראת בעיקר ספרי ילדים-ונוער. חברה העלתה השערה שאולי בשנים שבהן גיליתי את הספרים האלה, באותן שנות הילדות שבין שמונה לשתים-עשרה שבהן, לראשונה, קראתי בעצמי ספרים שבחרתי לבד בספרייה, סיפקה לי הקריאה בריחה ונחמה מחיי היומיום (שאכן, גם בלי שאחזיק בזכרונות ילדות רבים, אני די בטוחה שלא היתה בהם הרבה הנאה); ושאותה נחמה אני מוצאת באותם ספרים גם כיום. ייתכן שהצדק אִתה.
אם כי, למען האמת, עד שלא ראיתי איך אנשים מגיבים בהשתאות לספרייה הפרטית שלי בבית, לא במיוחד שמתי לב להעדפה הזאת שלי. כמו הרבה דברים בעולמי, גם היא נראית לי טריוויאלית. מה, לא כולם אוהבים ספרים כאלה?! ובשיא הטבעיות החלטתי שכאן, בבלוג הזה, אכתוב בעיקר על ספרי ילדים-ונוער, כי זה נושא שבאמת מעניין ומלהיב אותי והצטברו אצלי, ככה נראה לי, כמה דברים לומר בו.
ולכן זה המקום גם לשאול את עצמי שאלה שאף פעם לפני כן לא ממש שאלתי: מה אני אוהבת בספרי ילדים-ונוער?
ובכן, בואי נראה...
אני אוהבת לצלול לתוך הרפתקה מלאת מתח - בידיעה שהסוף יהיה טוב. שהגיבורה לא תמות פתאום באמצע הספר! ושהטובים ינצחו, גם אם הדרך תהיה קשה.
אני אוהבת את התיאורים שלא מתביישים בעצמם, גם אם הם ארוכים ומשעממים בעיני ילדים שגדלו על הארי פוטר. את תיאורי השקיעה והזריחה באן שרלי, שמחברים בסמליות חסרת מבוכה בין מצב רוחה של הגיבורה למזג האוויר. את תיאורי השמלות מבדי המוסלין והתחרה וכובעי הקטיפה והעיניים הנוצצות ככוכבי הערב והתסרוקות. אני אוהבת את תיאורי הערבה המושלגת ואת פרטי-הפרטים של היומיום בבית קטן בערבה (ועל כך, אני מקווה, ברשימה נפרדת, בקרוב).
[ואני אוהבת להתאמץ לדמיין את כל אלה בעצמי! לא ראיתי אף לא אחד מסרטי ה"פ ולא גדלתי על מליסה גילברט ומייקל לנדון בסדרת הטלוויזיה הידועה. ואיך אפשר לתת לג'ו מארץ', ששערה הוא "פארה היחיד", לדבריה, להתגלם בדמותה היפהפייה והכובשת של וינונה ריידר?]
אני אוהבת את החיבור לתקופות עבר: אני אוהבת לחלץ אפיונים תקופתיים מדברים שסופרים "משיחים לפי תומם" בספרים שנכתבו בתקופות אחרות, כמו סוד הגן הנעלם, נשים קטנות, מָדיקֶן, הכיתה המעופפת; ואני אוהבת גם לקרוא על תקופות אחרות בספרים שנכתבים כיום וכותבים את העבר מחדש - אם מנקודת מבט נשית ופמיניסטית, כמו המכשפה מאגם הקיכלים הנפלא של אליזבט סְפּיר, שיצא בשנות השבעים ב"כתרי", וכמו ספריה של סיליה ריס מכשפה ושודדות ים המאוחרים יותר; ואם במאמץ כן לשחזור היסטורי, כמו באדם בדרך, הדובה המרקדת ואחרים.
אני אוהבת את ההימנעות משפה בוטה, מאכזריות לשמה, מתיאורי סקס, מהצורך להרשים בכל מחיר. זה נכון במיוחד לספרים שקדמו לה"פ, שנהנו, כנראה, מהשוליוּת הכלכלית והתרבותית שיוחסה לספרי ילדים ונוער, או לפחות מהיעדר יומרה לקסום לכל גיל ולמכור בכמויות עצומות.
ולמען הסר ספק אומר כאן שאני אוהבת גם את משחקי הרעב ואת יומן אמיתי לגמרי של אינדיאני במשרה חלקית ואולי אוהב גם את דמדומים כשאקרא אותו. אמנם ייתכן שהספרים האלה הוכתרו בכותרת "ספרי נוער" גם משום שזאת נהפכה לסיווג נחשק בעשור האחרון (ה"פ); אבל יש גם משהו שמשייך אותם באמת לקטגוריה הזאת: הם כתובים מנקודת המבט של בני נוער - גם אם אלה בני נוער שכבר ראו הכל.
כן, זאת בהחלט סיבה חשובה: אני אוהבת ספרי ילדים-ונוער כי הם עוסקים בילדים ובבני נוער ובעולמם. ואני שואלת את עצמי - מה הדבר הזה, מה המיוחד בעולם הילדי שמתבטא בספרים האלה?
יכול להיות שזאת מוחשיות. אולי אלה הם moments of being, רגעי חיוניות צרופה שאינם מתרפקים על מה שהיה או מודאגים ממה שיהיה. המציאות, אותה מציאות שאני נוטה כל כך להתווכח אִתה - המציאות ראויה להתפעלות: הכריכים הטעימים של הפיקניק (ובקבוק הלימונדה!), הפלג ליד הבית, הרכבת השואגת, החבר הכי טוב, השלג שתמיד יורד בבוקר חג המולד. נדמה לי שילדים - או לפחות ילדים בספרי ילדים - אינם מהססים להתפעל ואינם ממהרים להתווכח עם המציאות. ואם היא מציאות רעה - והרבה פעמים היא רעה, בספרים, אחרת על מה יספרו? - הם פועלים בתוכה ומשנים אותה.
אני לא מתכוונת לומר שאני אוהבת את פו הדב, את אליס בארץ הפלאות, את הרוח בערבי הנחל, את הנסיך הקטן... כמובן, אני אוהבת גם אותם, אבל אלה ספרים שרוב המבוגרים אוהבים לאהוב, ספרים שיש בהם רובד נוסף שמיועד לתקשר ישירות עם מבוגרים, ומשום כך הרבה פעמים כשאני מצהירה על אהבתי לספרי ילדים אני נתקלת בתגובות שמהללות את הספרים האלה.
לא, אני פשוט אוהבת לקרוא ספרי פרקים בכריכה קשה (ולצערי היום כבר לא עושים אותה עם כריכה קשה - כמה חבל!), שמיועדים לבני "שמונה עד שתים-עשרה" (הגדרה שכזאת. לא מחייבת בכלל). אני אוהבת מאוד לקרוא גם ספרים שמיועדים לבני נוער קצת יותר גדולים - ספרי פנטזיה או ספרים שיש בהם איזו אלימות או נערים מחוצ'קנים שמפנטזים על נערות בגוזיות, ולפעמים יש בהם אלכוהול וסמים. בקיצור, אני חובבת ספרי ילדים-ונוער.
לא מדויק לומר שאני לא קוראת בכלל ספרים רציניים למבוגרים; אבל כשאני רוצה להיות בטוחה שהקריאה תסב לי הנאה מוחלטת, לא תובענית, כשאני רוצה להתרגש - אני קוראת ספרי ילדים-ונוער. אני קוראת מהר ואין לי תקציב גדול והזיכרון שלי מלא חורים, ולכן אני יכולה לקרוא ספרים אהובים עשרות פעמים. מתורגמים או מקוריים, בעברית, שפת הילדות שלי. חדשים או משומשים, עכשוויים או ישנים מאוד וכל מה שבאמצע.
למה ככה?
אני לא באמת יודעת למה אני קוראת בעיקר ספרי ילדים-ונוער. חברה העלתה השערה שאולי בשנים שבהן גיליתי את הספרים האלה, באותן שנות הילדות שבין שמונה לשתים-עשרה שבהן, לראשונה, קראתי בעצמי ספרים שבחרתי לבד בספרייה, סיפקה לי הקריאה בריחה ונחמה מחיי היומיום (שאכן, גם בלי שאחזיק בזכרונות ילדות רבים, אני די בטוחה שלא היתה בהם הרבה הנאה); ושאותה נחמה אני מוצאת באותם ספרים גם כיום. ייתכן שהצדק אִתה.
אם כי, למען האמת, עד שלא ראיתי איך אנשים מגיבים בהשתאות לספרייה הפרטית שלי בבית, לא במיוחד שמתי לב להעדפה הזאת שלי. כמו הרבה דברים בעולמי, גם היא נראית לי טריוויאלית. מה, לא כולם אוהבים ספרים כאלה?! ובשיא הטבעיות החלטתי שכאן, בבלוג הזה, אכתוב בעיקר על ספרי ילדים-ונוער, כי זה נושא שבאמת מעניין ומלהיב אותי והצטברו אצלי, ככה נראה לי, כמה דברים לומר בו.
ולכן זה המקום גם לשאול את עצמי שאלה שאף פעם לפני כן לא ממש שאלתי: מה אני אוהבת בספרי ילדים-ונוער?
ובכן, בואי נראה...
אני אוהבת לצלול לתוך הרפתקה מלאת מתח - בידיעה שהסוף יהיה טוב. שהגיבורה לא תמות פתאום באמצע הספר! ושהטובים ינצחו, גם אם הדרך תהיה קשה.
אני אוהבת את התיאורים שלא מתביישים בעצמם, גם אם הם ארוכים ומשעממים בעיני ילדים שגדלו על הארי פוטר. את תיאורי השקיעה והזריחה באן שרלי, שמחברים בסמליות חסרת מבוכה בין מצב רוחה של הגיבורה למזג האוויר. את תיאורי השמלות מבדי המוסלין והתחרה וכובעי הקטיפה והעיניים הנוצצות ככוכבי הערב והתסרוקות. אני אוהבת את תיאורי הערבה המושלגת ואת פרטי-הפרטים של היומיום בבית קטן בערבה (ועל כך, אני מקווה, ברשימה נפרדת, בקרוב).
[ואני אוהבת להתאמץ לדמיין את כל אלה בעצמי! לא ראיתי אף לא אחד מסרטי ה"פ ולא גדלתי על מליסה גילברט ומייקל לנדון בסדרת הטלוויזיה הידועה. ואיך אפשר לתת לג'ו מארץ', ששערה הוא "פארה היחיד", לדבריה, להתגלם בדמותה היפהפייה והכובשת של וינונה ריידר?]
אני אוהבת את החיבור לתקופות עבר: אני אוהבת לחלץ אפיונים תקופתיים מדברים שסופרים "משיחים לפי תומם" בספרים שנכתבו בתקופות אחרות, כמו סוד הגן הנעלם, נשים קטנות, מָדיקֶן, הכיתה המעופפת; ואני אוהבת גם לקרוא על תקופות אחרות בספרים שנכתבים כיום וכותבים את העבר מחדש - אם מנקודת מבט נשית ופמיניסטית, כמו המכשפה מאגם הקיכלים הנפלא של אליזבט סְפּיר, שיצא בשנות השבעים ב"כתרי", וכמו ספריה של סיליה ריס מכשפה ושודדות ים המאוחרים יותר; ואם במאמץ כן לשחזור היסטורי, כמו באדם בדרך, הדובה המרקדת ואחרים.
אני אוהבת את ההימנעות משפה בוטה, מאכזריות לשמה, מתיאורי סקס, מהצורך להרשים בכל מחיר. זה נכון במיוחד לספרים שקדמו לה"פ, שנהנו, כנראה, מהשוליוּת הכלכלית והתרבותית שיוחסה לספרי ילדים ונוער, או לפחות מהיעדר יומרה לקסום לכל גיל ולמכור בכמויות עצומות.
ולמען הסר ספק אומר כאן שאני אוהבת גם את משחקי הרעב ואת יומן אמיתי לגמרי של אינדיאני במשרה חלקית ואולי אוהב גם את דמדומים כשאקרא אותו. אמנם ייתכן שהספרים האלה הוכתרו בכותרת "ספרי נוער" גם משום שזאת נהפכה לסיווג נחשק בעשור האחרון (ה"פ); אבל יש גם משהו שמשייך אותם באמת לקטגוריה הזאת: הם כתובים מנקודת המבט של בני נוער - גם אם אלה בני נוער שכבר ראו הכל.
כן, זאת בהחלט סיבה חשובה: אני אוהבת ספרי ילדים-ונוער כי הם עוסקים בילדים ובבני נוער ובעולמם. ואני שואלת את עצמי - מה הדבר הזה, מה המיוחד בעולם הילדי שמתבטא בספרים האלה?
יכול להיות שזאת מוחשיות. אולי אלה הם moments of being, רגעי חיוניות צרופה שאינם מתרפקים על מה שהיה או מודאגים ממה שיהיה. המציאות, אותה מציאות שאני נוטה כל כך להתווכח אִתה - המציאות ראויה להתפעלות: הכריכים הטעימים של הפיקניק (ובקבוק הלימונדה!), הפלג ליד הבית, הרכבת השואגת, החבר הכי טוב, השלג שתמיד יורד בבוקר חג המולד. נדמה לי שילדים - או לפחות ילדים בספרי ילדים - אינם מהססים להתפעל ואינם ממהרים להתווכח עם המציאות. ואם היא מציאות רעה - והרבה פעמים היא רעה, בספרים, אחרת על מה יספרו? - הם פועלים בתוכה ומשנים אותה.
אלה כמה מהסיבות שבגללן אני אוהבת לקרוא ספרי ילדים-ונוער.
כמוני כמוך (טוב, אולי חוץ מהאלימות, אני נמשכת לספרות נוער בין היתר משום שעל אף שלא פעם יש בה אלימות פלסטית, אין בה התאכזרות והתעללות מהסוג שאינני יכולה לשאת -התעללות בנפש, גם אם דרך הגוף. האכזריות בספרי נוער היא הרבה יותר "מאולפת" ולא מזויעה. את משחקי הרעב עוד לא קראתי... מודה שאני מתלבטת.)
השבמחקעל כל פנים, אני חושבת שזה בגלל שאני הפנימית, החוויה שלי את עצמי, היא כבת עשרה מאוחרת לכל היותר תחילת העשור השלישי.
יש אנשים עם חוויה חזקה של ילדוּת בתוך עצמם, אני חושבת שאנחנו מסוגלים להזדהות עם ראיית העולם של ילדים (כמונו) בזכות זה. יש לזה גם חסרונות. :)
רק עוד חומר למחשבה.
אני אוהבת מאוד את המשפט שלך: "יש אנשים עם חוויה חזקה של ילדות בתוך עצמם". וכן, נראה לי שגם אני (הפנימית) חווה את עצמי רוב הזמן כמו מי שהייתי בשנות העשרה שלי. אפילו האמהות לא שינתה את זה. להפך, אולי: האמהות מעצימה אצלי צדדים של בת החמש עשרה שאז התחבאו בביישנות - צחוק, שירה, מוזיקה... בקיצור, שִמחה.
מחקבהחלט מבינה את הרצון להמנע מקריאה והחשפות תמידית של שפה מסויימת וסצנות לא קלות שלצערי נמצאות כמעט בכל תוכנית, סרט או ספר. אני מתגעגעת לתמימות, למתח שנבנה לאט, לסיפורי אהבה.. באמת רעיון טוב לחזור לקרוא ספרים לילדים ונוער.
השבמחקמזדהה כמובן מאוד מאוד. מוסיפה את ספריה האהובים של טובה ינסן ואני גם חולה על הארי פוטר (קוראת עכשיו שוב את כל הסדרה, חשבתי שיהיה לי תירוץ להקריא לאביגיל אבל היא עוד לא שם..).
השבמחקגם אני אוהבת את חוויה חזקה של ילדות בתוך עצמם, ומוסיפה: לחזור לגיל הכי הכי קשה, כשאין יותר בית ספר ואף אחד לא מסתכל עלייך מוזר בחצר. ואז בת החמש-עשרה הפנימית יכולה להתענג על הקריאה בלי הפחד המתמשך.
השבמחק(שלי בת 12, והיא עדיין בוחרת חלק ניכר מהספרים שלי).